יוצרי מוזיקה ניהלו מאז ומתמיד יחסי אהבה-שנאה עם אלוהים. התוצאה בדרך כלל הייתה שיר מוצלח וקליט. אך האם זכו יוצרים אלו להכיר באמת את מושא תשוקתם? רובם לא, חוץ מכמה בודדים…
משחר ההיסטוריה ניסו מוזיקאים “לדבר” עם ועל אלוהים, באמצעות הכישרון הייחודי שבו חנן אותם הטבע. מוזיקה היא שירת הלב, האמנות הפנימית והמופשטת ביותר שקיימת בעולמנו – לכאורה, המדיום המושלם לבטא את הדבר הערטילאי כל כך שמשותף לבני תרבויות כל העולם – החיפוש הנצחי של האדם אחר שורשו, כמיהתו האין סופית לקשר עם הכוח העליון שמניע את עולמנו.
אך נשאלת השאלה מדוע, למרות העניין המשותף באותו כוח עליון והרצון העז להכיר אותו ולהתחבר אליו, המסרים של כל אחת מהיצירות שנכתבו בנושא שונים כל כך זה מזה? סימפוניה קוסמית מדהימה הראשונים שניסו לבטא בצלילים את משיכתם אל ה”עולם שמעבר”, היו כנראה בני השבטים של תרבויות מזרח אסיה, אמריקה ואפריקה.
המחול והמוזיקה היוו את האמצעי המרכזי שלהם להתעלות מעל להרגשת גופם ולהתחבר לטבע הסובב אותם. בתרבות יוון העתיקה לעומת זאת, נחשבה המוזיקה לחכמה שכל פילוסוף מכובד חייב היה להתהדר בה. עבור פיתגורס, למשל, הייתה המוזיקה כלי לביטוי ולגילוי החוקיות המתמטית של היקום. על פי התיאוריה המפורסמת שלו, לכל תנועת כוכב יש צליל משלה, ולפיה כל הכוכבים מנגנים ביחד סימפוניה קוסמית מדהימה, שמביאה את המאזין לה להרגשת הרמוניה ושלמות.
אצל יוהן סבסטיאן באך, נציגה האמנותי הבולט ביותר של תקופת הבארוק, היו המוזיקה והדת שלובות זו בזו ללא הפרד. למעשה, ניתן לומר שבאך ראה עצמו כשליח וכמשרת של הכנסייה הנוצרית. רוב יצירותיו של המלחין והמבצע הגרמני הדגול הוקדשו לאלוהים, ורבים הכתירו את המוזיקה שלו כ”נשגבת”, ואפילו כ”אלוהית”.