פרשת פנחס לפי חכמת הקבלה מתארת לנו שלב נוסף בהתפתחות הרוחנית של האדם. הפרשה מהווה המשך לפרשה הקודמת שבה פנחס הוכיח את קנאת ה’, והפסיק את המגפה שפגעה בעם ישראל בגלל שחטאו וזנו עם בנות מואב. כבר בתחילת הפרשה הבורא נותן לפנחס “ברית שלום”, ומעניק לו ולזרעו “ברית כהונת עולם”. אומנם שהפרשה מתארת מקרים, אירועים ודמויות, כדי להבין את משמעותה הרוחנית והמעשית, אנחנו זקוקים לפירוש הקבלי. חכמת הקבלה מספקת לנו את המפתח כדי להיכנס לעומק הסיפור התנ”כי ולהבין את משמעותו הרוחנית, כך שכל אחד מאיתנו יוכל להשתמש במסריו הפנימיים, להתקדם ולהתפתח בתהליך ההשגה הרוחנית שלו. 

סיכום פרשת פנחס
תחילה נתאר את הפרשה כפי שהיא כתובה בפשוטה. הפרשה מתחילה בתיאור המעשה של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשבט שמעון ואת כזבי בת צור, נסיכת מדין. המעשה נעשה כדי לעצור את המגפה שפרצה בעם ישראל בעקבות החטאים של עבודה זרה וזנות עם בנות מדין.

בעקבות המעשה הנועז של פנחס, ה’ מכריז שהוא נותן לו את ברית השלום ואת כהונת עולם. פנחס זוכה לשבחים על כך שמנע את זעם ה’ מעם ישראל. בהמשך הפרשה מתואר מפקד נוסף של בני ישראל שנערך לאחר המגפה, בו נספרים כל הגברים מגיל עשרים ומעלה הראויים להילחם. במפקד זה מופיעים שמות השבטים ומספרם המדויק.

ה’ מצווה את משה ואת אלעזר הכוהן להכין את חלוקת הארץ לשבטים השונים על פי גורל. נאמר שהחלוקה תיעשה לפי גודל השבט, כך שהשבטים הגדולים יקבלו נחלה גדולה והשבטים הקטנים יקבלו נחלה קטנה.

בנות צלפחד משבט מנשה מבקשות ממשה לקבל נחלה בארץ כנען, כי אביהן מת במדבר ולא השאיר בנים. משה פונה לה’ וה’ מצווה להעניק להן נחלה, וכך נקבע תקדים בנושא ירושת בנות.

לאחר מכן מתואר מינוי יהושע בן נון. ה’ מצווה את משה להעביר את ההנהגה ליהושע בן נון, שימשיך להנהיג את עם ישראל לאחר מותו של משה. משה מניח את ידיו על יהושע, סמל להעברת הסמכות והכוח.

הפרשה מסתיימת בתיאור מפורט של קורבנות הציבור המיועדים לכל מועדי ישראל, כולל שבת, ראש חודש, פסח, שבועות, ראש השנה, יום כיפור וסוכות.

פרשת פנחס לפי הקבלה
על פי חכמת הקבלה, כל התורה מדברת בסך הכול על תהליך התפתחות ותיקון האדם, ממצבו ההתחלתי שבו הוא נשלט על ידי הרצון לקבל שלו (שנקרא גם “האגו” או היצר הרע), בו הוא סגור בתוך עצמו, ועד המצב בו הוא מגיע לתכונת האהבה והנתינה והופך להיות דומה לכוח שיצר אותו, הבורא.

למעשה, כל החומר ממנו אנחנו עשויים הוא הרצון לקבל, היצר הרע. כמו שכתוב במקורות, “אמר הקב”ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). השליטה של היצר הרע מתבטאת בכך שהאדם מרגיש רק את עצמו ולא מרגיש את מה שנמצא מחוץ לו. מחוץ לאדם נמצא שדה האור העליון במנוחה מוחלטת, ויש בו את כל המידע, הנצחיות, השלמות, הבורא, הטבע העליון. ואנחנו לא מרגישים את זה, כי אנחנו מכונסים כל אחד בתוך עצמו ומרגישים רק את מה שקורה בנו בפנים.

גם בספר הזוהר כתוב שעיניי העיוורים נמצאות בפְנים ומסתכלות רק פנימה. זו הבעיה שלנו, במקום את העולם הנאור הנצחי השלם, אנחנו מרגישים את החיים שלנו הזמניים והמוגבלים. המצב הזה נקרא “חוסר הכרה”, כמו אדם המרגיש רק את מה שקורה בתוכו ולא מרגיש מה נמצא מחוץ לו. האגו שלנו ממש כך סוגר אותנו בתוך עצמנו.

חכמת הקבלה היא חכמת הרחבת הקליטה. היא חכמה שמלמדת איך אנחנו יכולים להגיע למצב שלא נרגיש את עצמנו, את הכלי הריק שמתוכו אנחנו קולטים את תמונת העולם הזה, אלא שנרגיש את האור העליון, הבורא, השפע, השדה של המידע, הנצחיות וההרמוניה.

כל הטכניקה שאנחנו צריכים ללמוד וליישם, היא איך לייצר בתוכנו מין מקלט רדיו של תכונות של השפעה ואהבה, בדיוק כמו שיש בחוץ. ואז לפי העיקרון של דומה מושך דומה, אנחנו נקלוט את אותו המידע, את אותם הנתונים שנמצאים בשדה שמקיף אותנו, ונרגיש שאנחנו ממש בזרימה בתוך האור העליון השלם והנצחי.

אם כן, המגמה שלנו בלימוד התורה היא אחת: שתמיד נדחה את הכוונות והרצונות שמושכים אותנו לתוך עצמנו (לתועלת עצמנו), ונתעלה מעליהם לחיבור עם מה שמחוץ לנו. מה זה בדיוק אומר להתחבר עם מה ש”מחוץ לנו”? הכוונה לחיבור עם אנשים שגם הם רוצים לצאת מעצמם ולהרגיש את העולם שנמצא מחוץ להם. כך על ידי עזרה הדדית, “איש את רעהו יעזורו”, “את אחיי אנוכי מבקש”, נוכל לעודד, לחזק וללמד זה את זה ולהתקדם. לכן העבודה בחכמת הקבלה היא בקבוצה.

הקבוצה היא למעשה השדה, האור או הבורא, שנמצאים מחוץ לנו, והאדם יכול למדוד את עצמו כלפיה. הוא מודד עד כמה הוא רוצה לצאת אליה, להיות בה ועבורה, ולעומת זאת כמה הוא עסוק בעצמו. העבודה הזאת היא העבודה הרוחנית של האדם שנקראת “עבודת ה'”.

אם כך כל העבודה שלנו היא בכך שבמקום להתכנס פנימה ולחשוב על מה שקורה בי ובתוכי, ואיך ומה יהיה בי, אנחנו רוצים להיות בעבודה כלפי הזולת, כלפי הקבוצה, כלפי הכלל. וזה בדיוק מה שמראה לנו פנחס במאמץ שלו.

לפנחס הייתה קנאה גדולה. הוא חשב, איך יכול להיות שהקבוצה שלו, “עם ישראל”, פתאום מתכנסים פנימה למצב שנקרא “בנות מואב”, בו הם עובדים ממש כלפי הרצון לקבל על מנת לקבל, במקום לפנות לכיוון הבורא, להשפעה ואהבת הזולת?

פנחס הוא ההמשך של משה. מדובר בתכונות פנימיות באדם שתכונתן משיכה החוצה. הן פועלות בנו כדי למשוך אותנו אל תכונת ההשפעה, אל היכולת לצאת החוצה מעצמנו. כאן מראה לנו התורה את המשך העבודה הרוחנית שהאדם צריך לבצע. במושגים “להשתחוות לפסל ודמות”, ל”אלוהים אחרים” הכוונה היא השתחוות לאגו, לתוך הרצון לקבל שבתוך האדם. ולכן מופיע הכוח שנקרא “פנחס”, שאיתו האדם יכול לחתום ברית עם הבורא, ברית שמאפשרת לו להתגבר על המשיכה פנימה ולהמשיך ולהתפתח בכיוון הנכון.  

כל אחד מאיתנו מגלה בתוכו את כל ההבחנות האלה, גם הבחנות כ”בנות מואב” ו”רצון לקבל על מנת לקבל”, כי בלי זה לא יתגלה גם “פנחס” וכל המדרגות הגבוהות שדווקא על ידו מתגלות. האדם צריך לעבור את כל המצבים, ולכן אין ממה לפחד. העיקר הוא להבין שיש בתוכנו את כל הנתונים, את השיטה, ואת הכוח העליון. ואם אנחנו הולכים לפי התורה, על פי “ההוראה” הזאת, אז בטוח שאנחנו מגיעים למצב של “פנחס”, והבורא יעשה איתנו ברית שלום.

פירוש פרשת פנחס
פרשת פנחס, כמו כל הכתובים, מתארת את תהליך תיקון הרצונות שבאדם, מכוונה אנוכית “על מנת לקבל”, לכוונה אלטרואיסטית “על מנת להשפיע”. התיקונים האלו מתוארים בכל מיני צורות ושלבים. 

לדוגמה, בפרשת מפורטת עבודת הקורבנות. יש קורבנות בראש השנה, ביום הכיפורים, בפסח, בשבועות, בסוכות, בראש חודש. הקורבנות מציינות את הקרבת הרצון לקבל שבאדם, שהיה בכוונה על מנת לקבל לעצמו כל הזמן, ואז במצב כזה הוא מרגיש בו רק את העולם הזה והוא מנותק ממה שנמצא מחוץ לו. וכשהאדם “מקריב”, הכוונה היא שהוא מתקרב להשפעה, לאהבת הזולת, לרוחניות. 

הרצון לקבל שבאדם כל הזמן גדל ומתגלה לאדם. במידה שבה הרצון לקבל מתגלה, כך גם הבורא מתגלה. שוב ושוב האדם מגלה רצון יותר גדול, מתקן אותו ומגלה בו עוד יותר את הבורא. כך אנחנו משיגים את המציאות החיצונית בתוך הרצון לקבל שמתעורר לעצמו, ואנחנו הופכים אותו דווקא לקליטה החיצונה.

בפרשת פנחס ישנה גם התייחסות לקנאתו של פנחס בן אלעזר, שעליה הוא זוכה לשבח מאת ה’. המשמעות של הקנאה היא שהכוח הטוב שבאדם לא יכול לסבול שיש מקרה של זנות עם בנות מואב, שמסמלת את הנפילה לכוונה האגואיסטית לקבל על מנת לקבל. הכוח הטוב שבאדם כולו משתוקק לקשר עם הבורא, ולכן הוא מנוגד לרצון לקבל על מנת לקבל. 

בכל אדם יש כוח שמושך פנימה שנקרא “בני ישראל”, שעליהם מסופר בפרשה במקרה הלא כל כך נעים. אותם הרצונות שנקראים “בני ישראל”, שכבר האדם תיקן אותם להשפעה, פתאום על ידי הכבדת הלב מכך שנכנסו בקשר עם הרצון לקבל החדש שנקרא “בנות מואב”, באותם הרצונות, באותן הנטיות שכבר הייתה השתוקקות לרוחניות, האדם פתאום משתמש בהם בעל מנת לקבל לגשמיות. זה נקרא “קליפה”. “קליפה” זה נקרא שאני גונב מהקדושה בחזרה לגשמיות. אם אני סתם רוצה לעצמי משהו זה לא נקרא “קליפה”. מה שאני חייב להשפיע לזולת, לבורא, ובמקום אני הופך את זה לעצמי, זאת הקליפה.

ולכן כשאני הופך את הרצונות האלה לעצמי, בגלל שהתעוררו בי רצונות חדשים שנקראים “בנות מואב” ואני רוצה לקבל על מנת לקבל ואני לא יכול אחרת, בכל זאת מתעורר בי רצון מיוחד שהוא נגד זה, הוא קנאי, הוא לא יכול להסכים עם הנטייה האגואיסטית שלי, והוא נקרא “פנחס”. אז ודאי שעם הרצון הזה אני כן יכול לקשור את עצמי עם הבורא, וזה נקרא “ברית”. ועל ידי זה שאני כורת ברית עם הבורא דרך הרצון הזה, על פני החלקים הלא מתוקנים שלי, על ידי זה אני לאט לאט מתקן את הכול. ואז שוב אני יכול לעשות חשבון, כמה רצונות לקבל שאני יכול בהם להגיע להשפעה יש לי, וכבר יש לי יותר משישים ריבוא, וכך אני מתקדם.

פרשת פנחס ספר הזוהר
ספר הזוהר הוא הספר החשוב ביותר בחכמת קבלה. בזוהר מצויים כל סודות הבריאה, אך עד היום הייתה חכמת הזוהר נעולה תחת אלף מנעולים. המקובל האחרון, הרב יהודה לייב הלוי אשלג, “בעל הסולם”, בנה עבורנו שיטה לפתיחת הזוהר. פירוש “הסולם” שחיבר לספר הזוהר מכוון אותנו להכיר את הכוחות העליונים שמנהלים את חיינו ולשלוט בגורלנו.

פרשת פנחס בספר הזוהר היא מאוד גדולה ועשירה, יש בה עוצמה גדולה מאוד כי היא מספרת על ההמשך של “משה”, על מדרגה יותר גדולה, “פנחס”, שהוא גדול מאוד. מתוך הפרשה: “זה שכתוב בפנחס, הנני נותן לו את בריתי שלום. היינו שלום ממלאך המוות, שאינו שולט עליו לעולם, ולא נדון בדיניו. ואם תאמר שלא מת, הוא מת, אבל ודאי לא מת כשאר בני העולם, והאריך ימים על כל בני דורו, משום שנאחז בברית עליון הזה. וכשנפטר מן העולם, בתשוקה עליונה ובדבקות נאה, נסתלק משאר בני העולם” (ספר הזוהר, פרשת פנחס, מאמר “נטיר ברית”, אות כ”ב).

“זוהר לעם”, המהדורה החדשה והמהודרת של ספר הזוהר עם פירוש “הסולם”, שתורגם כולו לעברית מנגיש את ספר הזוהר לכל קורא. 

פרשת פנחס בספר במדבר
פרשת פנחס מופיעה בספר במדבר, בפרקים כ”ה-כ”ו, שהוא הספר הרביעי מבין חמישה חומשי התורה. לפי חכמת הקבלה, ספרי התורה, על כל חמשת החומשים, הם לא “התורה”. “התורה” זה האור העליון, המאור המחזיר למוטב, שמתקן את הטבע הרע שלנו האגואיסטי, ומביא אותנו לחיבור, אהבה הדדית, ול”ואהבת לרעך כמוך”. כשנקיים את זה ממש בצורה שלימה, ביחסים בינינו, זה יקרא “מימוש התורה”.

כשאנחנו עושים בינינו מניין בין כל עשרה אנשים, חיבור כזה, ואנחנו משתדלים להיות באותו הטבע, באותה המגמה כמו הכוח הטוב הזה, ואז הכוח הטוב מתגלה בינינו. 

הספרים של התורה כולם מדברים רק על זה, איך אנחנו נתקשר זה עם זה, בצורה יפה, טובה, באהבה כללית זה לזה. אימרות מוכרות כמו, “כל ישראל חברים”, “ואהבת לרעך כמוך”, “מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך”, ועוד ועוד, מעידות על כך שכל התורה נועדה להביא אותנו לחיבור שנקרא אהבה. ספרי התורה מכוונים את האדם רק לזה.

פרשת פנחס – שאלות ותשובות

שאלה: בפרשת פנחס קיים עניין הזנות עם בנות מואב. מה המשמעות של מין וזנות בסיפורי התורה לפי חכמת הקבלה?

תשובה: קודם כל, מין זהו האמצעי להמשיך את החיים, וגם בעולם שלנו וגם בחכמת הקבלה מדובר על המשכת החיים. בעולם שלנו מדובר בהמשכת החיים הגשמיים, ובעולם הרוחני מדובר בהמשכת החיים הרוחניים. זה כנגד זה. בעולם הרוחני ישנן פעולות רוחניות שגם נקראות בשמות כמו זיווג, חיבור, זיווג דנשיקין, זיווג דיסודות, חיבוק ימין, חיבוק שמאל, וגם זכר ונוקבא (נקבה), וכנגד זה אהבה, זנות וקשר.

כל השמות האלה בעולם שלנו עוברים טרנספורמציה לצורה האגואיסטית, ובעולם הרוחני יש להם צורה של קדושה. בעבודה הרוחנית האדם לוקח את הרצון לקבל המתוקן שלו שנקרא “נוקבא”, ודווקא על ידו, על ידי הרצון לקבל הזה, הוא עושה פעולות של השפעה (נתינה), ופעולות ההשפעה שהוא מייצר על פני הרצון לקבל הן נקראות ה”בנים” שלו. משיכה לזנות, זה שאני רוצה לקבל את האור לתוך הרצון לקבל שלי באופן ישיר בצורה אגואיסטית, למרות שיש כבר איסור לקבל אותו כך. השימוש ברצון כדי לקבל לעצמי (ולא לטובת אחרים) זה נקרא “זנות”. 

שאלה: כתוב שהבורא כורת ברית עם פנחס. אם בחכמת הקבלה הבורא זה משהו שהאדם מגלה בעבודה הרוחנית שלו, אז מי זה שכורת את הברית עם האדם?

תשובה: התורה מדברת כביכול מצד הבורא, “אני אומר לכם כך וכך”, כאילו הבורא אומר לי משהו אבל בעצם זה אני ששומע ומשיג את זה בחושים שלי. כשיש לאדם כבר את תכונת ההשפעה והאהבה, כשהוא כבר רכש אותה, אז בתכונה הזו הוא נהיה דומה לבורא ומרגיש את הבורא. בחלק המתוקן הזה שבו, הוא יכול לגלות את יחס הבורא אליו. כתוב שהבורא מדבר, שר, או מתייחס באיזו צורה, אולי בראייה, דרך תמונות, בריח, בכל מיני צורות. האדם הוא זה שמגלה זאת בתנאי שיש לו את אותן התכונות כמו הבורא, והוא נמצא בהשתוות הצורה.

שאלה: מהי “ברית”? זה מצב בו האדם מגלה שהבורא מבטיח לו משהו?

תשובה: אם אתה נמצא בדרגה מסוימת, הבורא מבטיח לך שמהדרגה הזאת אתה לא תרד. מה זאת אומרת? שאפילו אם יהיו אחרי המדרגה הזאת כל מיני ירידות וחטאים, הבורא מצידו תמיד יבוא לעזרתך, וזה נקרא “ברית”. הברית היא הקשר ההדדי והעתידי בין האדם לכוח העליון. בברית מובטח לאדם שגם אם האגו שלו יגדל, אז בכל זאת הוא יקבל עזרה בכל המצבים. מתוך התיקון שהאדם עובר בשלב הזה, מגיעה לו עזרה ותמיכה. הוא נכנס למצבים שהוא זקוק לברית הזו, שתעזור לו להתקדם קדימה בצורה עצמאית.